<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"ז</h1>
<h2>דף קטו.</h2>
ושאילה קטנה יש לי לשאל ממך הרב. בפרק ערבי פסחים פסקו כל הספרים וכל רבותי(נו), והשתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר, כו', וקשיא לי, דאי איתמר הילכתא לא כמר [נ"א, ואי איתמר הילכתא וכמר] מאי הוי, השתא והא אינהו לא פליגי אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל האידנא, אפילו הילל הזקן דאמר אין מצות (מעכבות) [מבטלות] זו את זו דרבנן ודאורייתא, מיהא אתי דרבנן ודחו מדאורייתא, וכן אמר הילל משמיה דגמרא, דהיינו הילל האומר [אבות רפ"ב] אל תפרוש מן הציבור, דאילו הילל הזקן גופיה לא הוה אמר אגופיה, ואפילו למאן דאמר אין מצות מבטלות זו את זו אפילו בדאורייתא, וכל שכן לרבנן דחלוקין עליו על הילל הזקן אליבא דרבי יוחנן דמצות מבטלות זו את זו אפילו בדאורייתא, וכל שכן בדרבנן, ואם כן מה שפסקו והדר אכיל מצה ומרור בהדי הדדי זכר למקדש כהילל, הא אפילו הילל מודה דהשתא מיהא דמצות מבטלות זו את זו בדאורייתא ודרבנן, ואם כן אנן דאמרינן כמאן, ועוד אפילו הילל דהאידנא עבדינן כריכה, לרבנן לא בעי כריכה, דהא אפילו בזמן הבית (היאך קיים) לא עשו כריכה כהלל, והא קיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, ולפי דבריו אלה מצה שנייה לדברי כל הגאונים שאר ארצות ומנהגם של גאוני ארץ זו למה בעיא, ושלום תורתך נצח, אפרים בר יעקב יליב"ה. שאילה קטנה שאמר מורי, הדרת זקינים גדולה היא אלי, (דהרי) [דהכי] מפרשינן לה, ומתוך הפתרון הזה יסתלקו הקושיות, והשתא דלא איתמר הילכתא לא כהילל ולא כרבנן, התלמוד תפס דרך קצרה, בכלל הילל הוי הילל משמיה דגמרא דלא נכרוך, והילל הגדול דקסבר דכריכא מעכבא, ולא כרבנן (הוי) [הני] רבנן דתניא דהילל דאינה מעכבת כריכה אך למצוה בזמן הבית, ומדאיצטריך לאסהודי ולמימר אמרו עליו על הילל הגדול שהיה כורכן בזמן הבית, מכלל דרבנן שבדורו לא היו כורכין כלל (או הלכה) אפילו בזמן הבית, וכל שכן השתא. והנה שלש מחלוקת בדבר בזמן הבית, ומספקא ליה לתלמוד דילמא הלכה כרבנן דלא כריכין כלל, או דילמא הלכה כרבנן דתנא דהילל דלא מעכבות כריכה אלא למצוה מיהת בעינן כריכה, והוי רבים כנגד רבים, ובעינן למיעבד זכר למקדש דהוי כריכה (או) [אז] למצוה, כדאמרינן בראש השנה [ל' ע"א] מנלן דעבדינן זכר למקדש וכו', ועבדינן נמי בלא כריכה זכר למקדש, דדילמא הילכתא כרבנן אחרינא, ואי אפשר לכרוך גרידא, דאין זה זכר למקדש, דהא לדידהו לא היו כורכין (אותו) [אז] ותו מספקא (ליה) [לן] דלמא הילכתא כהילל, כיון דתנא דהילל מפקא מדרבנן, דדורו של הילל הרי הכריעו [במקצת כהלל ואין] (דאין) עיקר דברי בני דורו, הילכך מברך לאכול מצה לחודה ואכיל, והדר מברך לאכול מרור לחודיה ואכיל, והדר אכיל להו בהדי הדדי בלא ברכה, דחיישינן לברכה לבטלה, זכר למקדש קאי אכוליה מילתא, (אפילו אכריכא) [אבלא כריכה] ואף בכריכה דתרווייהו בעינן למיעבד זכר למקדש (כדפסיק) [כדפריש] לעיל, ואיפכא (הרי ליכא) [הוי ליה] למיעבד, להקדים הכריכה ולברך אכריכה, משום דרבנן דתניא דהילל מודו לרבנן אחריני דלא מעכבא כריכה, ואפילו בזמן הבית, הילכך בזמן הזה עיקר בלא כריכה טפי מכריכה, ומאחר דמקדמינן בלא כריכה, אי אפשר לברך בסוף על הכריכה, ולא בתחילה, משום דלאחר שממלא כריסו הימנו יחזור ויברך, דקיימא לן כרב חסדא לעיל מיניה גבי מרור ושאר ירקי, ותו לא מידי. אדוני כתב דהילל משמיה דגמרא היינו הלל דאל תפרוש מן הציבור, ודבר זה אי אפשר להיות, כי הילל דאל תפרוש הוא חבר דשמאי הזקן, כדמשמע באבות, והוא הילל הזקן, ותו לא מידי. אב"י העזר"י.
